Rosh Hashanah
Daf 3b
3a בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי אִילָא. עַד כְּדוֹן בְּעַשֵּׂה. בְּלֹא תַעֲשֶׂה מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר. וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה. מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם בְּעַשֵּׂה הֲרֵי כְּבָר אָמּור. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן בָּעֲשֵׁה תְּנֵיהוּ עִנְייָן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. פְּסָחִים בִּזְמַנָּן מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. אַשְׁכַּחַת תַּנֵּי. פְּסָחִים בִּזְמַנָּן עוֹבֵר. דִּלָא כֵן מָה אֲנָן אָֽמְרִין. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. שֶׁלֹּא תֹאמַר שֶׁאִם אָבַד וְנִמְצָא מֵאַחַר שֶׁכִּיפְּרוּ בוֹ הַבְּעָלִים גּוּפוֹ קָרֵב שְׁלָמִים. עַד כְּדוֹן צְרִיכָה. פְּסָחִים בִּזְמַנָּן מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָא. בֵּין רֶגֶל לָרֶגֶל מָהוּ שֶׁיַּעֲבוֹר. הָתִיב רִבִּי בָּא. וְהָתַנֵּי. חֲגִיגָה שֶׁלֹּא קָֽרְבָה בָרִאשׁוֹן תִּיקָּרֵב בַּשֵּׁינִי וּמַתִּירִין לוֹ לַעֲבוֹר. וְעוֹד מִן הָדָא. וְעָשִׂ֑יתָ בָעֲשֵׁה. תִּשְׁמוֹר בְּלֹא תַעֲשֶׁה. כְּלוּם הוּא עוֹבֵר עַל עֲשֵׁה וְעַל לֹא תַעֲשֶׁה. לֹא עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. בְּאוֹמֵר. הֲרֵי עָלַי עוֹלָה לַהֲבִיאָהּ בַּשֵּׁינִי בַשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁבָּא שֵׁינִי בַשַּׁבָּת וְלֹא הֵבִיאָהּ עוֹבֵר. שָֽׁלְמָה שְׁנָתוֹ אַתְּ מַפִּיל יוֹם הָאַחֲרוֹן וְהוּא עוֹבֵר עַל כָּל יוֹם וָיוֹם. 3b אִין כֵּינִי. עָֽבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים אַתְּ מַפִּיל אֶת רֶגֶל הָאַחֲרוֹן וְהוּא עוֹבֵר עַל כָּל רֶגֶל וָרֶגֶל. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָעֵי. שָֽׁלְמָה שְׁנָתוֹ בָעֲצֶרֶת אֶיפְשַׁר לוֹמַר הוּא אֵינוֹ כָשֵׁר וְעוֹבֵר.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
בעון קומי ר' אילא. מנלן שעובר בלא תעשה דילמא עד כדון בעשה ובאת שמה וגו' ובלא תעשה מנין:
תלמוד לומר ובאת שמה וכו'. כלומר אם הכתוב הזה בא ללמד על עשה הרי כבר אמור כאן אלה תעשו וגו' וכדדריש ליה לחובה אלא אם אינו ענין בעשה תנהו ענין לעבור עליו בלא תעשה:
פסחים בזמנן מהו שיעבור. אם לא הקריב פסח בזמנו מהו שיעבור עליו מיד ולא צריך ג' רגלים:
אשכחת תני. בהדיא פסחים בזמנן עובר מיד:
דלא כן מה אנן אמרין. בתמיה פשיטא וכי צריכא ליה למיתני להא הא פסח זימנא קביעא ליה ואי לא אקרביה ודאי עובר עליו מיד:
שלא תאמר וכו'. כלומר איצטריך שלא תאמר הואיל ואם אבד הפסח ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים בפסח אחר שדינו שגופו קרב שלמים כדתנן בפ''ט דפסחים אימא כשלמים דמי ועד שיעבור עליו ג' רגלים קמ''ל:
עד כדון צריכה פסחים וכו'. כלומר והשתא דאתית להכא אכתי קא מיבעיא לן פסחים בזמנן מהו שיעביר והיינו בכה''ג גופה דקאמרת שאם אבד הפסח וכיפרו הבעלים באחר ואח''כ נמצא ומי נימא דהואיל וגופו קרב שלמים אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים או דילמא דהואיל ומחמת פסח הוא בא כפסח גופיה הוא ועובר עליו מיד:
בעון קומי ר' זירא בין רגל לרגל מהו שיעבור. בעשה בכל יום ויום:
התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון. ברגל ראשון תיקרב בשני. ואי איתא דבין רגל לרגל עובר בכל יום בעשה וכי מתירין לי לעבור בעשה בכל יום בתמיה:
ועוד מן הדא. שמעינן דאינו עובר על הימים שבין רגל לרגל דדרשינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ועשית מכאן שהוא בעשה תשמור שהוא בל''ת וכלום הוא עובר על שתיהן עשה ולא תעשה עד שיעבור עליו ג' רגלים והשתא כמו שאינו עובר על שתיהן עד אחר ג' רגלים כך על עשה בלחוד אף על גב דאמרינן לעיל רגל ראשון שפגעת בו עובר בעשה דכתיב ובאת שמה וגו' והיינו דוקא ברגל עצמו אבל בימים שבין רגל לרגל אינו עובר:
ר' אבין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם אומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת וכו' עובר. מאחר שקיבל עליו בפירוש להביאה בשני בשבת:
שלמה שנתו את מפיל יום האחרון וכו'. אם נדר להביא איזה קרבן והיה בתוך שנתו שראוי להביאו ולא הביאו עד ששלמה שנתו ושוב אינו ראוי כגון כבש את מפיל יום האחרון כלומר אותי יום ששלמה שנתו אתה מפילו את החיוב עליו והוא עובר על כל יום ויום שלא הביאו בשעה שהיה ראוי ועיכבו עד שאינו ראוי להקריבו:
אין כיני. ואם אתה אומר כן אם כן בעברו עליו ג' רגלים נימא נמי את מפיל את חיוב רגל האחרון ויהא עובר על כל רגל ורגל שלא הביא בתמיה אלא אינו עובר אלא עד שיעבור עליו כל הג' רגלים וה''ה בשלמה שנתו אין החיוב עליו לעבור אלא כמה שאמרו בבל תאחר:
שלמה שנתו בעצרת וכו'. זה קושיא אחריתי דלדידך שאתה אומר בשלמה שנתו את מפיל חיוב יום האחרון על כל יום ויום שלא הביאו והשתא אם שלמה שנתו בעצרת וה''ה בשאר רגל אלא דחדא מינייהו נקט וכגון שזהו רגל האחרון מג' רגלים וזהו ששלמה שנתו בעצרת ואי אפשר להקריבו שהרי עברה שנתו בתוך רגל זה והיאך תאמר שיהא עובר עליו והוא אינו כשר עכשיו להקריבו בתמיה:
כְּהָדָא לֹא יָלִ֥ין חֵֽלֶב חַגִּי֭ עַד בּוֹקֶר: וְאֵימוֹרֵי חוֹל קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. קִיַימְתִּיהָ בְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. אֵין חֲגִיגָה בָאָה עִמּוֹ. אָֽמְרָה תוֹרָה. הַקְרִיבֵהוּ מִבְּעוֹד יוֹם שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי בַּל תָּלִין. וְהָכָא. הַקְרִיבֵהוּ מִבְּעוֹד יוֹם שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי בַּל תְּאַחֵר. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. אִילּוּ עָבַר וְהֵבִיא שֶׁמָּא אֵינוֹ כָשֵׁר. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ עָבַר וְהֵבִיא כָּשֵׁר עוֹבֵר.
Traduction
Il est écrit des premiers-nés, (Dt 15, 20): en présence de l’Éternel ton Dieu tu le mangeras chaque année. De ce dernier terme répété, on déduit que, pour l’animal même, on a un an de latitude, et autant pour l’échange; ou un an s’il est sans défaut et un autre s’il a un défaut; ou une année pour l’aînesse et une année pour la sainteté. Enfin, on conclut de cette redondance de termes que le premier-né pourra être consommé pendant 2 jours et 2 années. Qu’entend-on par là? Lorsqu’on l’a égorgé la veille du nouvel an, on peut le manger le même jour et le lendemain (soit en 2 ans). On a enseigné que R. Ismaël dit (18)B., Bekhorot 27b.: s’il lui est survenu un défaut 15 jours avant la fin de la 1re année, on peut encore le conserver 15 jours après le commencement de la 2e année (soit un mois en tout). Ceci prouve, ajoute R. Ila, que la latitude d’attendre un an accordée pour l’animal défectueux n’est pas explicite (il faut le manger si, au bout d’un an, il lui arrive un défaut). En effet, dit R. Yossa, un enseignement confirme cet avis de R. Ila, disant: de nos jours (où l’on ne sacrifie plus), le premier-né pourra être conservé jusqu’à 4 ou 5 ans, si l’on n’est pas tenu de le montrer à un expert (en cas de défaut) pour pouvoir l’égorger. Or, de quel cas s’agit-il pour la déduction à tirer du verset précité? Pour l’animal sans défaut, il est déjà dit qu’on peut le manger; la redondance du mot année est donc applicable au défectueux (et vise le devoir de le manger dans le courant de l’année). Soit pour le premier né, soit pour d’autres saintetés, en cas de retard, on enfreint la défense si l’on a laissé passer les fêtes, sans parler de l’annuité (19)Tossefta, ib., ch. 3., ou au bout de l’année complète, sans parler de fêtes; or, on conçoit qu’il puisse s’agir des 3 fêtes, sans année complète, mais à l’inverse peut-il être question d’année complète, sans englober les 3 fêtes? On expliqua à Babylone qu’il peut s’agir du cas où, au moment de Pâques, l’animal était imparfait comme âge (il n’avait pas 8 jours); en ce cas, à Pâques de l’an suivant, une année est révolue, sans que le retour des 3 fêtes soit effectué. -Mais, fut-il objecté, comme il est dit du premier né que s’il est apte à être égorgé au bout de l’année il le sera pendant tout ce temps; ne peut-on pas raisonner de même pour l’animal d’un âge imparfait et dire qu’en raison de son aptitude au sacrifice à la fin de Pâques, il l’était en principe dès le commencement (de manière à rétablir la périodicité complète)? -On peut répondre, dit R. Aba Mare, qu’il s’agit d’une telle inaptitude au moment où la Pentecôte survient un 5 Siwan (20)Vu l'irrégularité des mois lunaires, si Nissan et Iyar ont tous deux 30 jours, la fête de Pentecôte se trouve reculée d'un jour., l’animal étant né le 6, et l’an suivant la Pentecôte se trouve être le 7 Siwan (alors, l’année est achevée avant l’écoulement des 3 fêtes).
Pnei Moshe non traduit
כהדא לא ילין וכו'. גרשינן לה לעיל בפ' אלו דברים בהל' א' וכמפור' שם דאין ה''נ קאמר שעובר עליו וע''ש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source